כמה זה חשוב מצד אחד: להבין שתמונה היא פריים אחד מתוך תנועה שלמה (במילים אחרות: לא, את לא נראת ככה).
ומהצד השני:
את כן,
נראת,
גם ככה.
כל כך התרגלנו לא לראות את עצמנו או לראות את עצמנו מכיוון אחד בלבד!
אבל האמת היא
שלנראות שלנו ולגוף שלנו יש כל כך הרבה זוויות!
בכל רגע נתון!
ובכל אחת מהזוויות, עם הקפלים בבטן ובלי, עם הסנטר השני ובלי, מהצד היותר יפה או הפחות - כל הזוויות האלו הם אנחנו.
כן.
תחושת קבלה של הגוף היא גם להכיר אותו ולתת לגימטימציה לצדדים שונים בו.
גם הפחות פוטוגניים.
ולמה בעצם הגוף חייב להיות פוטוגני כדי שנקבל אותו?
האם אנחנו מודדות מישהו אהוב - איך הוא נראה מכל הזווית ובהתאם לזה אוהבות אותו יותר או פחות?
אז למה שנתייחס ככה אל הגוף שלנו ואל עצמנו?
Comments